<h1>חדושי הר"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] אסור לאדם שיעשה שותפות עם הכותי. משמע ודאי דאיסור זה מדרבנן דעיקר קרא לנודר בשמו או מקיים בשמו אתא, ומ"מ משמע מהכא דאם אסור השותפות עם הכותי הוא שמא יתחייב הכותי שבועה ויזכור ע"א שלו כ"ש שאסור להשביעו ואעפ"י שאם ישביעוהו לכותי לא ישבע לשקר ולא יפסיד ישראל את ממונו מ"מ לא מצינו שיהא הממון דוחה מצוה אפילו מן המצות דרבנן, ועכשיו שנוהגין היתר אפשר לומר לפי שהכותים נשבעין סתם בשם ודעתם לבורא יתברך ואף עפ"י שטועין באמונתם מ"מ אינן מזכירין שם ע"א בשבועתם אלא שיש לחוש לשמות הקדשים שמזכירים בשבועתם ואע"פ שאינם אלהות הם נשבעין בהם והוא ענין של ע"א כמו שכתבנו למעלה, אבל מ"מ אינו דבר שיהא אדם חייב למנוע את הרבים בכך שאינו אלא דרך חסידות וראי' לזה ממאי דאמרינן במגלה תיתי לי דלא עבדית שותפות בהדי כותי משמע שרוב עולם לא היה נזהרין בכך וכן כתבו בתוספות ז"ל.
<h2>דף כד.</h2>
[סנהדרין ל"א ע"א] ולאפוקי מיהא דאמר רבה בב"ח אר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. רבותינו הצרפתים ז"ל סומכים על זה ופוסקין בכל מקום הלכה כרשב"ג במשנתינו, ורוב הגאונים ז"ל אין סומכין על כלל זה וראייתם דרב נחמן פליג עלי' בפרק המפקיד (ב"מ ל"ח ב') ובפרק המדיר (כתובות ע"ז א'), ומכאן יצא המחלוקת מכתובות בתולה אם היא דאורייתא או דרבנן כדאיתא בפרק שני דייני גזירות (שם ק"י ב').
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ה' ע"א] ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחיד. פירש"י ז"ל דהא אתיא כרב אחא בדר"א דמדאורייתא חד נמי כשר ורבנן הוא דתקון שלשה משום יושבי קרנות ובמקום שיש מומחה לרבים אוקמוה אדאורייתא ודן אפילו יחידי, ואינו מחוור שא"כ הוה להו לסיועה לרב אחא ושמואל ולאקשויי לרבא ולר' אבהו, דודאי לפי פרש"י ז"ל לא משכחת דיחיד יכול לדון אם לא דקבלוה עלייהו סתם בתלתא או שקבלו בפי' הן דין הן טעות, לפיכך פירשו דבהא כ"ע מודו דאפי' ס"ל דמדאורייתא בעינן ג' מומחין היינו סמוכין הא אמרינן לעיל דמשום נעילת דלת תקנו רבנן ג' הדיוטות והם עצמן התקינו שאם היה מומחה לרבים שיהא דן יחידי ושיהא חשוב כשלשה הדיוטות, ומומחה לרבים זה שאמרנו אינו ר"ל סמוך אלא חכם מובהק בדינים וידוע לרבים כגון ר' נחמן, וע"ז שאלו בגמ' כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא דיניה דינא א"ד אע"ג דלא נקט רשותא דיניה דינא, ומסקינן דדיניה דינא אע"ג דלא נקט רשותא מיהו אי טעי לא ליפטר אא"כ נקט רשותא, ומעתה יש לנו ג' מיני מומחין, מומחה הסמוך הנקרא אלהים וזה דיין של תורה, ומומחה הבקי בדינין שהוא מומחה לרבים המוזכר הנה אע"פ שאינו סמוך, ומומחה לרבים אע"פ שאינו סמוך שנטל רשות, וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל שהמומחה הסמוך שדן יחידי פטור מן התשלומין מפני שסמיכתן עולה לו במקום נטילת רשות מפני שהמחוהו לב"ד כשסמכוהו ומנו אותו ב"ד, וכן מצא בירושלמי תמן קרו למניותא סמכותא לומר שהמינוי הוא הסמיכות נמצא שכל הסמוך הוא מומחה לרבים ולב"ד ופטור מן התשלומין ודינו דין, ומומחה לרבים שאינו סמוך דינו דין אלא שאם טעה חייב בתשלומין ואי נקיט רשותא פטור מתשלומין או אם קבלו עלייהו בעלי הדין כמו שיתבאר, וא"ת והלא נטילת רשות אינו אלא מן ריש גלותא או מן הנשיא שבא"י וכדאמרי' בגמ' דהכא שבט והכא מחוקק, והסמיכה אפשר שתעשה שלא מפי הנשיא שכל מי שהוא סמוך סומך וכדאמרינן לקמן שהסמיכה בג', וא"כ היכי אמרינן דכל הסמוך הוא כאילו נטל רשות והלא לא נטל רשות מן הנשיא וא"כ לא הי' ראוי לסמוך שיפטור מתשלומין אלא הנסמוך מפי הנשיא בלבד, י"ל שכל הסמיכות הן נעשות ברשות הנשיא ולא היו סומכין אלא ברשות הנשיא, הלא תראה דר' חייא שאל מר' על סמיכת רב דא"ל בן אחותי ירד לבבל ור' הסכים בסמיכתו ואח"כ סמכו ר"ח (ב"ג) [בג'] כדאמר בגמ' ואבא מרי מרב ורב מר"ח, והכי איתא בירושלמי א"ר בא בר פיסא בראשונה היה כל א' וא' ממנה תלמידו כגון ריב"ז מינה תלמידיו ר"א ור"י וכו' חזרו וחלקו כבוד לבית הנשיא ואמרו ב"ד שמינה שלא מדעת הנשיא אין מינויו מינוי [ונשיא שמינה] שלא מדעת ב"ד מינויו מנוי חזרו והתקינו שלא יהא ב"ד ממנה אלא מדעת הנשיא ולא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת ב"ד ע"כ, והביאו הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' סנהדרין, ואותן סמיכות שנעשו קודם התקנה זו כמו כן נאמר שהיו פטורין מן התשלומין אם טעו שדעת הנשיא היתה מסכמת שכל מי שימחוהו ב"ד ויהי' נסמך שיהי' פטור מן התשלומין, זו היא השיטה הנכונה מהרמב"ן ז"ל שכתבו תלמידיו משמו.
ויש כאן שיטה אחרת שסוברים שכל הסמוכים שבא"י אם טעו לא היו פטורים מלשלם אלא שהיו ממנין סמוך אחד ורבים היו ממחין אותו עליהם שיהא דיין ובאין לפניו וזה היה נוטל רשות מן הנשיא בפי' לענין פטור תשלומין, ולפיכך יש לנו שני מיני מומחין לרבים האחד מומחה לרבים שבבבל שאינו סמוך אלא דגמיר וסביר וזה דן יחידי בדיני ממונות מדרבנן ומועיל כמו ג' הדיוטות וכדפרישנא לעיל, ולענין פטור תשלומין צריך נטילת רשות, והמומחה האחר הוא הסמוך שבא"י שנטל רשות מן הנשיא לפטרו מן התשלומין והמחוהו רבים עליהם וזה הסמוך חשוב כמו ג' סמוכים מדאורייתא, והביאו ראיה דסמוך שאינו מומחה לרבים דחייב בתשלומין אם טעה מהאי דאמרינן בבכורות ומייתינן לה במכילתין (ל"ג א') גבי מעשה בפרתו של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים וכו' ואמר ר"ט הלכה חמורך טרפון א"ל ר"ע טרפון פטור אתה שאתה מומחה לב"ד וכל המומחה לב"ד פטור מתשלומין, והרי ר"ט שהיה סמוך ולא פטרוהו אלא מפני שהי' מומחה לב"ד, וזו אינו ראיה דמאי מומחה לב"ד דקאמר ר"ע היינו סמוך שהב"ד היו ממחין אותו וסומכין אותו וקורין אותו רבי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בבכורות בפירוש המשנה.
עוד הביאו ראיה שהסמוך המומחה לרבים שבא"י חשוב מדאורייתא כג' סמוכין ממאי דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כ"ה ב') סיפא איצטריכא ליה סד"א הואיל ותנן בדיני ממונות שאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי אף בקידוש החדש כן קמ"ל ואימא ה"נ לא ס"ד שאין מומחה לרבים יותר ממרע"ה כו', אלמא יחיד מומחה לרבים כשר בד"מ מן התורה כשלשה סמוכין מש"ה הוי ס"ד למילף קידוש החדש מדיני ממונות, שאילו לא היה מועיל אלא מדרבנן ומפני התקנה מה ענין זה לקידוש החודש שהוא מדאורייתא ומה ראיה ממרע"ה לשל דבריהם, וגם זו אינה ראיה דאיכא למימר דהאי שקלי וטריא דהתם לא נחית למידק אי יחיד כשר מן התורה או לא וההיא איכא למימר דאתיא כרב אחא בדר"א דאמר מדאורייתא חד כשר, ולרבא דס"ל דמדאורייתא ג' בעינן הוה מצי למיעבד צריכותא אחרינא סד"א הואיל ויחיד מומחה כשר להפרת נדרים אימא בקידוש החדש כן קמ"ל, ועיקר סוגיא דהתם אינו אלא לומר דסד"א הואיל ויחיד מומחה כשר בעלמא אי לענין דיני ממונות אי לענין הפרת נדרים שיהא לענין קידוש החודש כן.
והעיקר כשטה הראשונה שהמומחה הסמוך הוא המומחה לב"ד ואין אחר למעלה הימנו ממאי דאמרינן לקמן דיני קנסות בכמה מאי קא מיבעיא ליה יחיד מומחה קא מיבעי' לי' אי דיין דיני קנסות או לא ופשט ליה ממתני' דקתני בשלשה מומחין דמשמע דיחיד מומחה פסול, ואי ס"ד שיש מומחה לרבים שהוא גדול מן הסמוכין ה"ל לאוקמא למתני' בסמוכין שאינן מומחין לרבים ואיהו קא מיבעי' לי' יחיד סמוך מומחה לרבים אי דיין דיני קנסות או לא, וכתבו שזו הראיה ברורה ואין דרך לנטות ממנה, ואני אומר שאינה ברורה שעיקר השאלה היתה אי עבדו רבנן תקנתא לדיני קנסות שיוכל יחיד מומחה לדון כמו שעשו לדיני ממונות או לא ואיהו פשיט לי' ממתני' שלא עבדו רבנן תקנתא אבל לעולם אימא לך דפשיטא ליה דיחיד סמוך מומחה לרבים חשוב כג' מומחין לדון אפילו דיני קנסות, וכן מצאתי כתוב בקצת הנסחאות המדוקדקת יחיד מומחה קא מיבעיא לי' אי עבדי רבנן תקנתא לדיני קנסות או לא, אבל מ"מ האמת כמו השיטה הראשונה, ומ"מ [קשיא] במאי דפרישת דיחיד מומחה דיין דיני ממונות לד"ה בין לר' אבהו ורבא בין לר"א בדר"א דמהני (ב)[כ]שלשה הדיוטות א"כ מאי פרכינן לרבי אבהו לקמן מההיא דדן את הדין דמשמע דאחד דינו דין לוקמא ההיא במומחה, י"ל דבמומחה ליכא לאוקמא מדקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד אלמא רישא לאו במומחה עסקינן.
[סנהדרין ה' ע"א] אי קבלוך עלייהו לא תשלים ואי לא זיל שלם זו היא גרסת הספרים. ופי' רש"י ז"ל אי קבלוך עליהו לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות לא תשלים ואי לא דאמרו לך דיינת לנו דין תורה זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא הדר דמיא לההיא דאמרינן לקמן גבי דן את הדין דמשלם מביתו, ולא מחוור שאם קבלו טעותו צריכא למימר שאינו משלם, ועוד דהיכי מוכחי' מיניה דדיניה דינא דילמא שאני הכא שקבלו עליהם כדין תורה אלא שלא קבלו עליהם טעותו וכשקבלו עליהם דינו אינו חידוש אם הוא כשר שאף ההדיוט שאינו מומחה כלל דינו דין כשקבלו עליהם את דינו וכדאמרינן לקמן הב"ע דקבלוהו עלייהו, אלא ודאי הכי עיקר הפירוש אי קבלוך עלייהו סתם פטור מן התשלומין מאחר שהוא מומחה וקבלו עליהם בעלי דינין הרי הוא כאלו נקט רשותא מריש גלותא ופטור מתשלומין, ודין הוא שהרשות שנותנין לו בעלי הדין על עצמן עומדת לו במקום נטילת רשות מריש גלותא לכל העולם שהם שליטים על עצמן כמו ריש גלותא על כל ישראל, ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים אחר שטעית ולא נטלת רשות מריש גלותא, ואם תאמר הא אמרינן לקמן דאמרו ליה דיינת לנו דין תורה ואפילו הכי משלם מביתו ואמאי הא קבלוהו עלייהו, אינה קושיא דההיא כשאינו מומחה מיירי וכדכתיבנא לעיל ולפיכך צריך הוא לקבלתן אלא שקבלתן אינו מועלת לו שיפטר מן התשלומין, והגאונים ז"ל גרסו אי את קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם, כלומר אם אתה שלחת להם מעצמך וכפית אותם לדין שזהו כוחו של מומחה שהוא רשאי לכוף ולדון זיל שלים אחר שלא נטלת רשות ואם אינהו קרו לך כלומר שקבלוהו סתם לא תשלם, וזה מפורש דקבלה בסתם מהני למומחה וכדפרישנא לגרסא הראשונה. ולמדנו לפי גרסא זו דיחיד מומחה יכול לכוף ולדון, והכי איתא בירושלמי מומחה שכפף ודן דינו דין, וכן נראה דג' הדיוטות יכולין לכוף ולדון דלא אלים יחיד מג' הדיוטות דכולהו דייני מתקנתא דרבנן כמו שיתבאר לפנינו, וכן נראה שאם הג' הדיוטות נטלו רשות מריש גלותא שפטורין מלשלם, אלא שהתוספות כתבו שאין להדיוטות נטילת רשות אלא לשעה הואיל ואינן בקיאין בדינין, וכן נראה שאם קבלו עליהם הבעלי דינין אלו הג' הדיוטות שקבלתם מהניא לפוטרם מן התשלומין אם טעו אחר שהם יכולין לכוף ולדון כמו שפטור יחיד מומחה אם קבלוהו עליו, וכי אמרינן דמצו הג' הדיוטות או היחיד מומחה לכוף ולדון הני מילי כשהנתבע מסרב מלבא לדין עם התובע אבל אם שניהם רוצים לבא לדין בהא לא שייכי כפייה כלל אלא זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדאיתא בפירקין דלקמן, זו היא השיטה המוסכמת מהאחרונים ז"ל ומהתוספות ז"ל.
[סנהדרין ה' ע"ב] יורה יורה אי דגמיר רשותא למה ליה למשקל. ואיכא למידק והא איצטריך ליה רשותא כדי שלא יתחייב בתשלומין אם יטעה שהרי אף לענין הוראה אמרו טמא את הטהור טהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ובהוראת טריפה אשכחן לרבי טרפון דאמר הלכה חמורך טרפון אי לאו משום דהוי מומחה לב"ד כלומר סמוך וכדכתיבנא לעיל, ותירצו בשם הרמב"ן ז"ל שקודם ששאלו לרבי על ההוראה כבר אמר ידון ידון ויש במשמע שיהא דן כל הדי(י)נין אפילו דיני קנסות וזו היא עיקר הסמיכה כדאמרינן בפירקן דלקמן קרו ליה רבי ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות, ומאחר שהיה סמוך לא היה צריך ליטול רשות על פטור תשלומין לא לענין הוראה ולא לשום דבר אחר, ויש לדקדק קצת דלפום גמרא משמע שקודם לכן שאלו על ההוראה ואחר כך על הדין, ועוד שאם עיקר השאלה היתה לפי שכבר נטל רשות ונסמך מה היתה התשובה משום מעשה שהיה שאמרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו והרי נטל רשות כשסמך שאמר ידין, ויש לתרץ לדברי הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר אף על גב דמדינא כי יהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות לא היה צריך ליטול רשות לענין פטור תשלומין לענין הוראה צריך משום מעשה שהיה שלא היה מדקדק התלמיד ההוא בלשונו גזרו שלא יורה תלמיד אלא אם כן נטל רשות מרבו רשות ההוראה בפירוש אף על פי שנטל רשות לדון דיני קנסות, ועוד נראה לי לקיים דברי הרמב"ן ז"ל ולומר דמקשה ס"ל דר' דאמר ידין תהא הרשות נתונה לו לגמרי כמו שהרשות נתונה לו כשהשלשה היו סומכין אותו ואומרים לו ר' וידין דיני קנסות ולפיכך הקשה כיון דגמיר רשותא למה ליה למישקל, ומהדר ליה משום מעשה שהיה שגזרו ואמרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו ואפילו מת רבו עשו הנשיא כרבו מובהק שיצטרכו הבית דין הסומכים ליטול רשות מן הנשיא שיסמכו הנסמך בפירוש להוראה ולדין כמו שעשה רבי חייא דקא בעי מרבי יורה ומהדר יורה ידין ומהדר ליה ידין ואחר כך סמך רבי חייא את רב בשלשה וקראו רבי ואמר ידין דיני קנסות כן נ"ל. וה"ר דוד בונפי"ר ז"ל תירץ דודאי כל מי שהוא דיין של תורה פטור מן התשלומין מדאורייתא וכדכתיבנא לעיל גבי אלא מעתה טעה לא ישלמו, ואין לנו דיינין דיני ממונות שיהיו פטורין מן התשלומין מדאורייתא (ולא) [אלא] שלשה סמוכין שהם אלהים, אבל יחיד מומחה אפילו נטל רשות ואפילו סמוך או שלשה הדיוטות אינן פטורין מתשלומין מדאורייתא, ומ"ה בעו הדיינין ליטול רשות מהנשיא או מריש גלותא כדי שיוכלו לכוף הבעלי דינין ויפטרו מהתשלומין מכח הפקר ב"ד, אבל לענין ההוראה מאיסור והיתר ודאי היחיד מומחה שיודע הדינין כשר מן התורה להורות ופטור מתשלומין, ומ"ה קא מקשו אי דגמיר והוא דיין כשר מדאורייתא למה ליה למשקל רשותא מהנשיא לפוטרו מן התשלומין הלא הוא עצמו פטור מתשלומין אם טעה אפילו מדאורייתא, ומשני משום מעשה שהיה וכו' וגזרו תלמיד אל יורה הלכה אא"כ נטל רשות מרבו ומכח גזרה זו הוצרכו בעלי הוראה ליטול רשות להורות כדי שיפטרו מתשלומין אם טעו אבל אם לא טעו בהוראתם הוראתם הוראה אפילו כי לא נקטו רשות, והיינו ההיא דדן את הדין טמא את הטהור טהר את הטמא דמיירי במי שאינו מומחה ואם טעה משלם הא לא טעה מה שטמא טמא ומה שטהר טהור, ויש שהיו סוברין לומר דיורה לא משמע ליה אלא דרשא ולא הלכה למעשה ומשום דרשא בעלמא אם עשו אחרים בהוראתו ונמצא שטעה אינו חייב לשלם וע"ז שאל אי גמיר רשותא ל"ל למשקל אבל לא שאל על ידין ויתיר בכורות שהתם מורה הלכה למעשה, ודייקא מהאי עובדא דמי בצעים כדאיתא בגמרא בענין זה והוא מי ביצים דרש להו וכו' ואינו נכון כלל.
[סנהדרין ו' ע"א] איתיביה ר' אבא לר' אבהו דן את הדין וכו'. מדקא מקשה לר' אבהו ולא קא מקשה לשמואל ש"מ דשמואל שאמר שנים ה"ה חד דאי שנים דוקא אדקא מקשה לר' אבהו ליקשי נמי לשמואל, דהא דדן את הדין בשאינו מומחה מיירי דאי במומחה אפילו ר' אבהו מודה דיחיד מומחה דיין כדאיתא לעיל ואם היה מומחה לרבים פטור דאתיא ככ"ע, אלא דאיכא לדחויי דר' אבא אקשי לר' אבהו מכל שכן דהוא אמר בשנים אין דיניהם דין ומכ"ש בחד והכא אשכחן דאפילו בחד דינו דין אבל לשמואל איכא למימר דאפילו בחד דינו דין ולא קשיא ליה ואיכא למימר דדוקא בשנים וקשיא ליה אלא כיון דלא ידע סברתיה בדוקא לא מצי לאקשויי ליה, מיהו ממאי דאמרי' לק' מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר דין בשנים וכו' משמע דשנים לאו דוקא דהא אמרינן דמ"ד פשרה ביחיד מוקמ' לה כמ"ד דין בשנים ומשום דמקשי' פשרה לדין, וא"ת והא אמרינן בסמוך לימא תלתא תנאי פליגי בפשרה מ"ס תלתא ומ"ס תרי ומ"ס חד דמשמע דמאן דאמר בשנים דוקא קאמר דאי לא ליכא אלא תרי תנאי, וי"ל דלא דמי פשרה לדין דבשלמא דין איכא למימר דשנים לאו דוקא שהרי השנים דינן כאחד דכיון שזה מהפך בזכותו של זה וזה מהפך בזכותו של זה נמצא שאין הדין אלא באחד אבל בפשרה אין השנים כאחד וכיון דקתני שנים הוי משמע ליה לתלמודא דשנים דוקא, ודחי' לה דאפילו בפשרה נמי מאן דאמר תרי אפילו בחד והאי דאמר תרי כי היכא דלהוו עליה סהדי, אבל בדין לא הוצרכו לומר טעם למה אמרו שנים לפי שדרכו של דין זה מהפך בזכותו של זה וזה מהפך בזכותו של זה מפני שאינן לשלום אלא כעין מלחמה, אבל פשרה שהיא שלום ושניהם מתכוונים בו האחד כשנים אי לאו משום טעמא דלהוו עליה סהדי, ועוד י"ל דמ"ה היו סבורים לומר בפשרה מ"ס תרי ומ"ס חד ולא היו סבורים דמ"ד תרי ה"ה חד משום דכי אמרינן יפה כח הפשרה מכח הדין שפשרה בשנים אם איתא דה"ה בחד היפוי היה גדול אי פשרה הוי בחד אבל בדין אינו כן דאורחי' בשנים וכדכתיבנא.
[סנהדרין ל"ג ע"א] טיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. מקשו הכא טיהר את הטמא האיך אפשר לומר בו מה שעשה עשוי שאם נודע שהוא טמא האיך אפשר שיהיו טהור בשביל שטיהר בטעות, ועוד למה משלם מביתו ומאי חסריה הא הוה טמא מעיקרא, ועוד דכיון דטעה דיני' לאו דינא והדר דלא עביד כלום כדאמרינן לקמן, ותירצו בתוספות דמיירי בשעירבן בעל הבית עם פירותיו והכי סבירא לן השתא ולקמן הוא דמחדשינן שעירבן חכם ומ"ה משלם מביתו לפי שגרם לו הפסד ומה שעשה עשוי דקתני לא שיהא עשוי מכח הדין אלא הכי קאמר אם מה שעשה עשוי שהגיע לו הפסד שאי אפשר להחזירו משלם מביתו, וכי תימא וכיון דאלו לא עירבן בעל הבית הדר דינא השתא נמי דעירבן לאו כלום קא עביד כדאמרינן לקמן כיון דאלו איתא פרה והדרה דינך לאו דינא ולא כלום קא עבדת השתא נמי לאו כלום קא עבדת, ההיא אתיא אליבא דרבנן דלא דייני דינא דגרמי דלדידהו כשהוא יכול לחזור אף על פי שעירבן בעל הבית מעצמו פטור אבל כשאמר החכם לבעל הבית להאכיל לכלבים והאכילה על פיו חייב מידי דהוה אמטמא ומדמע ומנסך דמה לי נטמאו בידים מה לי נטמאו בפיו, אבל הא דדן את הדין אתיא אליבא דר' מאיר דדאין [דינא] דגרמי ואפילו כשהוא יכול לחזור חייב כשגרם לו היזק, ואינו מחוור דדינא דגרמי לא מקרי אלא היכא דברי היזיקא שנגמר ההיזק ממש על ידי גרמתו כשורף שטרותיו של חבירו ובמוחל שעבודו כדמוכח בפרק הגוזל ובפ' לא יחפור, וגרמא בניזקין שהוא פטור הוא כשיגרם לו היזק ולא נגמר על ידו, הילכך כל היכא דמצי הדר ביה לאו דינא דגרמי מיקרי ואפילו לרבי מאיר פטור, ומאי דאמרי הם ז"ל מה לי נטמאו בפיו מה לי נטמאו בידים, ליתא דטעמא דמטמא ומדמע אין החיוב משום גרמא אלא משום מזיק ממש אלא שהוא נזק שאינו ניכר ופליגי אי שמיה היזק או לא שמי' היזק כדאיתא בפרק הניזקין וא"כ הדרא קושין לדוכתא, תירץ ה"ר דוד ז"ל דדברים כפשטן דטיהר הטמא מה שעשה עשוי משום דכיון דטיהר לו את הטמא הרי זיכה לו הדבר ההוא על פי דינו והרי הוא שוה ממון וכשיודע לו אחר כן שטעה בשיקול הדעת שהיה טמא הרי הוא כדן את הדין וזכה את החייב שאף ע"פ שמן הדין הי' לו לשלם כיון שזכהו בדינו זכה ולא הדר דינא ומשלם להאיך מביתו ה"נ כיון שטעה בשיקול הדעת שטהר הטמא הרי זכה בו בעל הבית לא שישאר הטמא טהור, ומה שעשה עשוי דקאמרינן היינו לענין תשלומין שכ"מ שההוראה קיימת הוא חייב בתשלומין אבל עיקר ההוראה שהיה מטהר הטמא חוזרת שלא יאכל דבר טמא באסור.
כאן במומחה כאן בשאינו מומחה. פי' רש"י ז"ל דמתניתין דקתני מחזירין במומחה שאחר שהוא חכם מומחה לרבים יכול לומר טעיתי בהוראתי או בדיני ועל כרחם יש להם להאמינו ואינם יכולין לומר מאי חזית דטעמא בתרא עיקר דילמא טעמא קמא עיקר דאיהו ידע טפי מינייהו, ומתני' דדן את הדין בשאינו מומחה ולפיכך מה שעשה עשוי שאינו יכול לומר טעיתי בדיני לפי שיאמרו לו שעכשיו הוא טועה, ומקשינן ובמומחה מחזירין והא קתני סיפא ואם הי' מומחה לב"ד פטור מלשלם דמשמע שהמחאת המומחה מקיימת את דינו ופוטרו מלשלם שאם היה מן הדין חוזר לא שייך למימר ביה פטור תשלומין כיון דהדר, ותירץ ר' נחמן כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין ובכה"ג אמר ר' יוסף שמחזירין את דינו לפי שאינו פטור מלשלם אם לא נטל רשות, וכל הני טעות דאמרי' מיירי בשיקול הדעת זהו פי' רש"י ז"ל, וקשה דהא אמרינן בפ"ק מר זוטרא ברי' דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמי' דרב יוסף א"ל אי קבלוך עליהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, והא מר זוטרא מומחה הוא אלא דלא נקיט רשותא כדמוכח לעיל ואפ"ה חייבו ר' יוסף עצמו לשלם ואמאי לא אהדר לי' דינא דמומחה ויש גדול ממנו הוה כאוקימתיה דר' יוסף דאוקם מתני' הכא, ותרצו בתוספות ז"ל דמומחין דהכא היינו מומחין ממש סמוכין והמחאת מר זוטרא דפ"ק היא דהוה גמיר וסביר בלחוד, ולי נראה דלא קשיא לרש"י ז"ל דהך אוקמתא דר' יוסף דהכא אידחיא ומאי דאמר לי' למר זוטרא בפ"ק הוא לפום מסקנא דסוגיין דקי"ל כרב ששת וכרב חסדא.
אבל הריא"ף ז"ל פי' כאן במומחה כאן בשאינו מומחה מתני' דקתני מחזירין בין לזכות בין לחובה כשאינו מומחה דלא גמיר ולא סביר ולפיכך מחזירין את דינו שאין כח בדיין להעמיד דבריו ומתני' דבכורות דדן את הדין מיירי במומחה ומ"ה מה שעשה עשוי, ומקשינן במומחה והא קתני סיפא ואם הי' מומחה לב"ד פטור מלשלם וא"כ רישא דקתני ומשלם מביתו כשאינו מומחה מתוקמא ואפ"ה מה שעשה עשוי ולא הדר דינא, וקאמר רב נחמן ל"ק כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כלומר לעולם מתניתין בשאינו מומחה דלא גמיר ולא סביר ומ"ה הדר דיני', ומתני' דבכורות רישא וסיפא מיירי במומחה אלא דסיפא דקאמר ואם הי' מומחה פטור מלשלם מיירי במומחה שאין גדול ממנו במנין ובחכמה והרי הוא כאלו נטל רשות ולפיכך פטור מן התשלומין, ורישא דקתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו מיירי במומחה שיש גדול ממנו וכיון שהוא מומחה יש בו כח להעמיד את דינו וכיון שיש גדול ממנו ולא נקיט רשותא וטעה בשיקול הדעת חייב לשלם, והיינו דא"ל ר' יוסף למר זוטרא ברי' דרב נחמן דאי לא קבלוהו עליהו שישלם מפני שהוא היה גדול ממנו ומכל מקום בין לפי' זה בין לפי' רש"י ז"ל שמעי' דמומחה שאין גדול ממנו הרשות נתונה לו לדון והרי הוא כאילו נקיט רשותא ואי טעי פטור מלשלם, והר"ז הלוי ז"ל הקשה לפי' זה דהא רישא דמתני' דבכורות תנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ועלה קתני דן את הדין וכו' וא"כ היכי אפשר לאוקמה ההיא במומחה, ותירץ הרמב"ן ז"ל דאפילו המומחה לרבים לענין דינין הוי שאינו מומחה לענין בכור עד שיטול רשות מן הנשיא בפי' כדאמרי' ביומא (ע"ח א') דבר זה הניחו לו לבית נשיא להתגדר בו ועל המומחה שלא נטל רשות הוא שאמרו דן את הדין, ומ"מ אכתי קשיא דבפ"ק דמכילתן אוקמוה הא דדן את הדין גבי פלוגתא דשמואל ור' אבהו בשנים שדנו בשאינו מומחה וקבלוהו עליהו אלמא דבלאו מומחה עסקינן, והוצרך הרב ז"ל לתרץ דכיון דהך אוקמתא דר' יוסף לא קיימא אליבא דהלכתא דכרב חסדא דלקמן קי"ל לא חש תלמודא לאקשויי עליה, וה"ר דוד ז"ל תלמידו תירץ דלא קשיא ההיא דפ"ק כלל דעיקר חדושיה של ר' יוסף הוא דמתני' דקתני מחזירין בין לזכות בין לחובה מיירי במי שאינו מומחה דלא גמיר ולא סביר וטעה דבכה"ג חוזר שאינו כדאי להעמיד את דינו, ומתני' דבכורות מיירי במומחה ולא נקיט רשותא דדינו דין ואם טעה משלם כיון דלא נקיט רשותא וה"ה נמי דמצינן לאוקמוה הך דדן את הדין בשאינו מומחה וקבלוה עליה דדינו דין ומשלם דאמרין ליה כי קבלנוך אדעתא דדיינת לנו דין תורה, הלכך בהנך תרי גווני מצינן לאוקמיה רישא דההיא דבכורות כרב יוסף דנקיט הכא חדא מהני גווני ולא רצו בתלמוד להאריך, ולפי שיטה זו אפשר לנו לומר דכולהו הנך אוקמתי דאמוראי הילכתא נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דר' יוסף חידש נמי שאינו מומחה דלא גמיר ולא סביר מחזירין את דינו ועל זה סומך הריא"ף ז"ל בבבא חמישאה בהלכותיו, ורב נחמן חדש במומחה אע"ג דלא נקיט רשותא, כל שאין גדול ממנו פטור מלשלם כאלו נקיט רשותא אלא שהריא"ף ז"ל כתב דאידחי ליה פירוקא דר' יוסף ור' נחמן ולפי שיטה זו לא היה לנו לדחותן, אלא שהריא"ף ז"ל דוחה אותן מטעם אחר שהוא סובר דרב חסדא דקיימא לן כותי' ס"ל שלעולם אין בעל הדין מפסיד ולפי ר' יוסף ור' נחמן הוא מפסיד.
ולרב בעל המאור ז"ל שיטה אחרת ופי' כאן במומחה כאן בשאינו מומחה דמתני' דהכא במומחה שנטל רשות שהוא פטור מן התשלומין לפיכך מחזירין את הדין כדי שלא יפסיד בעל הדין וכן מתני' איכא לאוקמא במומחה דלא נקט רשותא אלא שיש שנים אחרים עמו אע"פ שאינן מומחין דבכה"ג הרי הוא כמומחה דנקיט רשותא, לפי שהוא ז"ל סובר דמתני' דקתני אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות וכו' בשלשה דיינין קיימינן דאפירקן קמא קאי דקתני (תני) דיני ממונות בשלשה וא"כ כי מוקמינן מתני' במומחה דהיינו גמיר וסביר הכוונה היא שיהיה דיין עם שנים אחרים ואינן צריכין נטילת רשות שהרי היחיד דגמיר וסביר דינו דין והשנים האחרים שהוסיפו עמו אע"ג דלא גמירי וסבירי מהנו ליה כאלו נקיט רשותא ולפיכך פטורין מלשלם וכיון דפטורין מחזירין את הדין משום הפסד בעל הדין, ומתני' דבכורות דדן את הדין בשאינו מומחה וכיון שהוא חייב לשלם אין מחזירין את דינו דבטעה בשיקול הדעת קיימינן שדינו דין דלא מפקא מדרב ששת דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומקשי' מדקתני סיפא ואם הי' מומחה לב"ד פטור מלשלם דמשמע שהדין קיים ולא הדר דינא דאי הדר דינא ה"ל למימר מחזירין אותו, ותירץ ר' נחמן כאן שיש גדול ממנו וכו' כלומר מתני' דקתני מחזירין במומחה שיש גדול ממנו דבעינן תרתי חדא שיהי' מומחה ושיפטור מן התשלומין וכיון שיש גדול ממנו מחזירין כדי שלא יפסיד בעל הדין אבל אם אין גדול ממנו, אע"פ שרצה הוא לעצמו להחזיר אין שומעין לו, והיינו סיפא דדן את הדין דקתני ואם הי' מומחה פטור מלשלם דמיירי בשאין גדול ממנו, אבל כשאינו מומחה בין שיש גדול ממנו בין שאין גדול ממנו אין נזקקין להחזיר את דינו וחייב לשלם והיינו רישא דדן את הדין דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו כיון שלא טעה אלא בשיקול הדעת, ולפי שיטה זו הא דאמר ר' יוסף למר זוטרא אי לא קבלוך זיל שלים אע"ג דהוה מומחה ויש גדול ממנו והיה בדין לומר שיחזור הדין משום דכי אמרינן להחזיר הדין היינו דוקא היכא שהדיין פטור ומשום הפסד בעל דין מחזירין אותו אבל הכא דמר זוטרא לא נקיט רשותא דינו דין וחייב לשלם וזה הפירוש נכון, אלא שחולקין עליו במאי דאמר במומחה דגמיר וסביר אע"ג דלא נקיט רשותא דכשהוא דן עם שנים אע"פ שאינן מומחין דפטור מלשלם כאלו נקיט רשותא דמאי עבדי לי' הני תרי דלא גמירי ולא סבירי, ואם אתה אומר כן לענין הדין כך יש לומר לענין הוראה שאם מומחה אחד טרף את הכשרה ויש עמו שנים תלמידים אפילו קטנים וטעה בשקול הדעת שיפטור מלשלם כאלו נקיט רשותא, ואנן אמרינן בפ' ואלו טרפות (חולין מ"ג ב') ואמרו ליה לברי' דרב יוסף בר חמא דלישלים תורא למארי' ומי לא עסקינן שהיו עמו שנים תלמידים ואפ"ה חייבוהו לשלם, ועוד דאי הכי אמאי לא לישתמיט חד תנא או אמוראה למימר האי דינא כן נ"ל.
רב ששת אמר כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת. כלומר מתניתין דקתני מחזירין מיירי בטועה בדבר משנה ומ"ה חוזר ל"ש נשא ונתן ביד ל"ש לא נשא ונתן ביד, ומתני' דבכורות מיירי בטועה בשיקול הדעת, ומשמע ודאי דכולהו אמוראי ורב חסדא נמי כולהו ס"ל דטעה בדבר משנה חוזר בין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן ביד, והכי מוכח בדוכתא טובא דטועה בדבר משנה חוזר דאמרינן בפ' שבועות (העדות) [הדיינין] (ל"ה ב') האי דייני דאשבע בתפלי כטעה בדבר משנה וחוזר, ובכתובות פ' אלמנה ניזונות (ק' ב') שמעינן לי' לר' יוסף דאמר התם ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כטעו בדבר משנה וחוזרין, ובפ"ק דמכילתן אייתינן בפשיטות הא דרב אסי טעה בדבר משנה חוזר אלמא הכי הילכתא וכן הסכמת הריא"ף ורוב המחברים ז"ל, ואי הכי קשיא אמאי נדו הני אמוראי מאוקמתיה דרב ששת כיון דקושטא היא, וכ"ת משום דלא שכיח דליטעו דייני בדבר משנה, ליתא דמתני' משום דיני נפשות איצטריכא דאמרינן דאין מחזירין אפילו טעו בדבר משנה אלא א"כ טעו בדבר שהצדוקים מודים בו, וי"ל דניחא להו לכולהו אמוראי לאוקומא תרתי מתנייתא בטעות אחת דהיינו שקול הדעת ולא לאוקומה חדא בדבר משנה וחדא בשקול הדעת ור' יוסף ורב נחמן כולהו מוקמי להו בשקול הדעת, ואכתי איכא למידק אי רב חסדא ס"ל דטעה בדבר משנה חוזר אפילו נשא ונתן ביד מאי קא מקשה תלמודא לקמן אלא לחובה היכי משכחת לה וכיון דא"ל פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד דמי אמאי לא תריץ ליה דמתני' בטועה בדבר משנה וחוזר אפילו נשא ונתן ביד מה שאין כן בטועה בדיני נפשות שאינו חוזר אא"כ טעה בדבר שהצדוקים מודים בו, וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לתרוצי הכי אלא כיון דעיקר דבריו הוא להעמיד שתי המשניות בטעות שקול הדעת הוא דמקשה בגמרא הכי מיהו קושטא דמילתא הכי היא והיינו דמסקינן בגמרא מיקמי פירוקא דרבינא בקשיא ולא בתיובתא משום דבקשיא איכא פירוקא אחרינא ובתיובתא ליכא פירוקא אחרינא. אטו אנן קטלי קני באגמא אנן. הילכך אפילו טעה בדבר האמוראים הוי כטועה בדבר משנה וחוזר, וא"ת ואע"ג דלאו קטלי קני הוו מ"מ אפשר ששאר אמוראים יחלקו עליהם וא"כ למה יהיה הטועה בדבריהם טועה בדבר משנה, וי"ל דהכי קאמרינן שהטועה בדברי האמוראים שלא שמע את דבריהם שאם שמע אותם שאמרו כך וכך לא הי' עושה המעשה הזה הרי זה כטועה בדבר משנה וחוזר שאם שמע המשנה לא הי' עושה כן והא נמי דכותי' שטעה בדבר שטעותו מפורשת, אבל טעה בשיקול הדעת אין טעותו מפורשת שאין הכרע מפורש בדבר אלא דסוגיין דעלמא כחד מינייהו, לפיכך נראה שהטועה בדברי הגאונים ז"ל שאחר חתימת התלמוד אע"פ שביד החכמים האחרונים לחלוק על דבריהם לעשות מעשה כנגד הוראתם מ"מ אם טעה חכם אחד אחרון בדברי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם בענין שאם שמע מה שאמרו הגאונים ז"ל לא הי' עושה זה הדין כן ה"ל כטועה בדבר משנה וחוזר דלא קטלי קני באגמא נינהו.
רב חסדא אמר כאן שנטל ונתן ביד וכו'. פי' רב חסדא לא פליג אדר"ש בדינא דטעה בדבר משנה דודאי חוזר וכדכתיבנא לעיל, אלא דמותיב תרתי מתנייתא בטועה בשיקול הדעת ומתניתין דקתני מחזירין מיירי בשלא נטל הדיין ונתן ביד אלא שאמר פטור או חייב ומתני' דבכורות דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו בשנשא ונתן הדיין ביד שנטל מזה ונתן לזה וה"ל כמזיק ממש ומשלם מביתו, וטעמי' דרב חסדא דס"ל דרבנן תקנו כדי שלא יפסיד בעל דין את דינו שיחזרו את הדין כל היכא דדיין מפטר מתשלומין אבל היכא שהדיין חייב בתשלומין כגון שנשא ונתן ביד בכה"ג מה שעשה עשוי ומשלם הדיין מביתו כיון שלא טעה אלא בשקול הדעת, זהו דעת הריא"ף ז"ל בדברי ר"ח ופסק כדבריו, וא"ת ואמאי קי"ל כרב חסדא במאי דאמר דבשלא נטל ונתן ביד פטור מתשלומין והא קי"ל כר"מ דדיין דינא דגרמי וכיון שכן אפילו לא נטל ונתן ביד ליחייב בתשלומין, ותירץ הריא"ף ז"ל דבדין מומחה לא דיינינן דינא דגרמי, והוכיח הרמב"ן ז"ל כדבריו דעל כרחין דרב חסדא אית ליה דר"מ מדאמרינן בגמרא (כמאן) [כיון] דאמר ליה פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד דמי ואלו לרבנן דלית להו דינא דגרמי אפילו א"ל פטור אתה לא מחייב עד שישא ויתן ביד שיהא מזיק בידים דהא רבנן פטרי מוחל שטר חוב דאמר ליה פטור אתה, אלא וודאי טעמי' דרב חסדא דאפילו לר"מ דדיין דינא דגרמי אינו בדין בדיין דגמיר וסביר שיתחייב עד שישא ויתן ביד משום דדיינא דדיין מצוה קא עביד דכתי' בצדק תשפוט עמיתך אלא דליביה אנסי' למיטעי, הילכך לא גרע ממסור שאנסוהו להראות והראה דפטור ואם נשא ונתן ביד אפילו באונס חייב כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק קי"ז א') הא נמי דכותה, אלא דמעיקרא קס"ד דכי א"ל פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד דמי ולא פטרוהו משום דליביה אנסיה הואיל שעל ידי דבורו הוחזק ממון זה ביד הנתבע, ולאוקמתיה דרבינא דאוקים כגון שהיה בידו משכון הדרינן מיהא וסברינן דכל שלא נשא ונתן ביד פטור דליבי' אנסי' הואיל ובמצוה קא עסיק וכדכתיבנא, ומכל מקום כשלא נשא ונתן ביד אם אי אפשר להחזיר הדין וכעובדא דרבי טרפון דהאכילוה לכלבים על כרחין יפסידו הבעלים שאין לחייב הדיין דבמצוה קא עסיק, ובטועה בדבר משנה כל שנשא ונתן ביד אם אי אפשר הדין בחזרה ודאי חייב לשלם ואם אפשר בחזרה חוזר הדין דלאו כלום קא עביד ודיני' לאו דינא.
ואם תאמר והאיך אפשר דר"ח לא פליג אדרבי מאיר דהא בבכורות פרק עד כמה עלה דהך מתניתין דדן את הדין אמרינן לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי אר"א מתני' בשנשא ונתן ביד משמע דכי מוקמינן לה הכי כי היכי דתיקום כרבנן הא לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אפילו לא נשא ונתן ביד חייב, וא"כ היכי מצינן למימר דרבי מאיר נמי צריך לאוקמא כשנשא ונתן ביד דאי לאו הכי בדיין ליכא דינא דגרמי הא מוכח מהתם דלרבי מאיר אתי שפיר אפילו לא נשא ונתן ביד, ויש לומר דהתם בבכורות משום דלא הוה סבירא ליה דמתניתן איירי כשנשא ונתן ביד על כרחין הוה מוקמינן לה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי דאי לאו כמאן תוקמיה ולא הוה סבירא לן לשווי' פלוגתא בין דיין לשאר דינא דגרמי, ואתא ר"א ואוקמה אפילו כרבנן ואפשר דאליבא דרבי מאיר נמי אית לן לאוקומה בשנשא ונתן ביד כרב חסדא דהכא ובזה מתקיימת שיטת הריא"ף ז"ל על נכון וכן הסכים הרמב"ן ז"ל, והכלל לדברי הריא"ף ז"ל שבכל עת שהדין נותן שיפטור הדיין מחזירין את הדין אם אפשר להחזיר כדי שלא יפסיד בעל הדין הילכך מומחה דנקיט רשותא ומומחה שקבלוהו עליהן בעלי דינין שהן פטורין מן התשלומין אפילו נשא ונתן ביד מחזירין את הדין כדי שלא יפסיד בעל הדין אם אפשר להחזירו.
והרמב"ן ז"ל הקשה דאם כן מאי דאמרינן בפרק קמא (ה' ב') האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטור לינקוט רשותא מריש גלותא משמע לפי הריא"ף ז"ל שנטילת רשות לא יועיל אלא א"כ נשא ונתן ביד דאלו לא נשא ונתן ביד בין מומחה דלא נקיט רשותא בין מי שאינו מומחה פטור מן התשלומין והדר דינא אם אפשר להחזיר, ואפי' אם א"א להחזיר נמי מיפטרא דמומחה מצוה קא עביד וכדכתיבנא ולית בזה דינא דגרמי ובמי שאינו מומחה לאו כלום קא עביד וכדנפקא לן מאוקומתא דרב יוסף, וכבר כתב הריא"ף ז"ל בבבא חמישאה, ודוחק הוא לומר שלא יועיל נטילת רשות אלא דוקא כשנשא ונתן ביד שאז יהיה דינו חוזר שאלו לא נשא ונתן ביד אפילו מי שאינו מומחה נמי חוזר, לפיכך פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכי אמר ר"ח כאן שנשא ונתן ביד וכו' לא הוי טעמא משום הפסד בעל דין כמו שסובר הריא"ף ז"ל אלא ס"ל לרב חסדא דטעה בשקול הדעת מתקיי' הדין אלא דס"ל מכיון שלא עשו מעשה מן הדין לא הדיין ולא הבעלי דינין שמחזירין אותו אבל כשעשו בו מעשה יפה כח הדין כשלא טעה בדבר משנה ואין מחזירין אותו ואע"ג (כאן חסר) לבעל דין ונתן ביד לאו דוקא אלא ה"ה אם נשא ונתן בעל הדין על פי הדיין, והיינו דאמרינן כיון דא"ל פטור אתה כמי שנשא ונתן ביד דמי שעכשיו נעשה בדין כל מה שסופם לעשות בו כאילו חייבו את הזכאי שהוציאו ממנו ממון.
הילכך לפי פי' זה כשנעשה מעשה בדין אין מחזירין אותו בין שיהיה הדיין חייב לשלם בין שיהא הדיין פטור כגון מומחה דנקט רשותא או קבלוה עליה אף כשנשא ונתן ביד הוא עצמו ואם לא נשא ונתן ביד הוא עצמו אף כשאינו מומחה פטור דלא דיינינן דינא דגרמי בדיין וכדכתיבנא, ובהא לא איירי רב חסדא אלא דפירש דמתניתין דתנן מחזירין מיירי בשלא נעשה מעשה בדין דדיין דפטור מן התשלומין ולא דיינינן בי' דינא דגרמי ה"מ בדיין מומחה דגמיר וסביר או שלשה הדיוטות שהן מצווין לדון, אבל בדיין שאינו מומחה דלא גמיר כלל מתוך שאינו מצווה לדון הרי הוא כמסור שהראה מעצמו שהוא חייב בדינא דגרמי אלא דאיכא טעמא למימר דכיון דדיניה לאו דינא ולא נשא ונתן ביד לאו כלום קא עביד ופטור, אלא שאם כפף ודן והעמיד את דינו בכח מלך ושליט בכה"ג חייב בתשלומין, וזהו שכתב הריא"ף ז"ל אי כייף ודן ודיין זה שאינו מומחה אפילו כשלא טעה בדינו דיני' לאו דינא אם לא קבלוהו עלייהו כדר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין, אבל אם קבלוהו עלייהו אם לא טעה בדינו אינן יכולין לחזור בו אחר גמר דין דלא גרע משלשה רועי בקר ולא כדכתב הר"ז הלוי ז"ל דדיני' לאו דינא, ואם טעה ודאי אין דינו כלום הואיל ואינו ראוי לדון ואף על גב דקבלוהו עלייהו לא קבלוה עליהם אלא אדעתא דדייני להו דין תורה וכדאיתא בהדיא בריש מכילתן, ואפילו טעה בשיקול הדעת נמי מחזירין את דינו ואפילו נשא ונתן ביד לפי שאין בדבריו שיהיו מעמידין את דינו הואיל וטעה ואפשר להחזיר הדין, אבל א"א להחזיר את הדין ונשא ונתן ביד חייב לשלם מדין מזיק, ובטועה בדבר משנה נמי דאמרינן דלאו כלום קא עביד אם נשא ונתן ביד חייב, זהו דין מי שאינו מומחה כלל דלא גמיר ולא סביר, ואם אינו מומחה אלא דגמיר ולא סביר היינו מתניתין דדן את הדין וכו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואוקימנא בפרק קמא בדקבלוהו עלייהו ורב חסדא אוקמה בנשא ונתן ביד ובטועה בשקול הדעת.
כללא דשמעתא מומחה דגמיר וסביר ונקט רשותא אי נמי לא נקיט רשותא אלא שקבלוהו עליהם בעלי הדין וטעה בשקול הדעת פטורין מן התשלומין ואפילו נשאו ונתנו ביד, והיינו הך דפרק קמא האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטור לינקוט רשותא מריש גלותא, והיינו נמי הך דר' יוסף דהתם אי קבלוך עלייהו לא תשלים וכ"כ הריא"ף ז"ל בהני תרי בבי קמאי דיליה, ולדבריו ז"ל מחזירין את הדין הואיל שהדיין פטור מן התשלומין כדי שלא יפסיד בעל הדין את דינו כל שאפשר להחזיר ואם א"א יפסיד, ולדברי הרמב"ן וה"ר דוד ז"ל כל שנעשה מעשה ב"ד בין על יד הדיין בין ע"י הבע"ד אין מחזירין את הדין וכדכתיבנא לעיל ואם טעו בדבר משנה חוזרין כל שאפשר לחזור ואפילו עשו מעשה בדין ואם א"א לחזור פטורין מלשלם וזהו לדברי כל המפרשים ז"ל, ואם הדיין מומחה ולא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו אי טעו בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד חייב לשלם דמזיק הוא ואינו חוזר ואי לא נשא ונתן ביד חוזר לדברי הריא"ף ז"ל כדי שלא יפסיד בעל הדין דאלו הדיין כיון שלא נשא ונתן ביד פטור דליביה אנסיה וכדכתיבנא כדברי רב חסדא והיינו בבא תליתאה, ולדברי הרמב"ן ז"ל כל שנעשה מעשה בדין אף על גב דלא נשא ונתן ביד חייב לשלם ואם לא נעשה מעשה בדין חוזר אף על גב דטעה בשקול הדעת, ואם טעה בדבר משנה חוזר אפילו נשא ונתן ביד, ואם א"א להחזיר או נשא ונתן ביד הדיין עצמו חייב לשלם דמזיק הוא ואי לא נשא ונתן ביד אף על פי שהבעלי דינין נשאו ונתנו על פיו פטור זהו דין מומחה, ודין שלשה הדיוטות כדין מומחה לרבים בכל דבר אלא דלא מהני רשותא להדיוטות אלא לשעה וכדכתיבנא בפרק קמא דמכילתן, ודיין שאינו מומחה דגמיר ולא סביר אפילו קבלוה עלייהו בעלי דינא ואפילו נקט רשותא וטעה בשקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו והיינו בבא רביעאה, ומי שאינו מומחה דלא גמיר ולא סביר אף על גב דקבלוהו עלייהו בעלי דינין מחזירין את דינו כל שאפשר להחזירו דהא נפקא לן ממאי דפרשי' באוקמתיה דרב יוסף דמתני' דמחזירין מיירי בשאינו מומחה מפני שאין שם דיין עליו, ואם אי אפשר להחזיר את דינו אם נשא ונתן ביד חייב לשלם ואם לא נשא ונתן ביד פטור דלאו כלום קא עביד אם לא שכפף אותם להעמיד את דינו מכח מלך ושליט והיינו בבא חמישאה מהריא"ף ז"ל, והרמב"ם ז"ל תופס שיטת הריא"ף ז"ל בפ"ו מה' סנהדרין.
<h2>דף לד.</h2>
[סנהדרין ד' ע"ב] טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. וא"ת א"כ לר"ע נפישי ליה תרי קראי דמחד לטוטפות אית לן ד' בתים וג' לטטפת ניבעי י"ב בתים, י"ל דכיון לר"ע טוטפות שם חשבון ארבעה הוא אין להוסיף על המנין ההוא אלא שכפל המצוה ההיא ב' פעמים, ואפשר דקראי דרש להו לדרשה אחרינא, ואחרים תירצו דתרי לטטפת צריכו כי היכי דלהוו ארבע ללישנא דכתפי וד' ללישנא דאפריקי וחד לגופיה, והא דר"ע דדריש טט בכתפי פת באפריקי לאו למימרא דדריש טטפת כשהוא חסר דהא איהו ס"ל יש אם למקרא אלא טטפת לאו דוקא ה"ה לטוטפות דחד לישנא הוא דלא קפדי בהכי, וה"ה דהוה מצי לאקשויי' מהאי דפ"ק דקדושין (י"ח ב') בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה ואמרינן התם במאי קמפלגי ר"ע סבר יש אם למקרא ור"א סבר יש אם למסורת אלמא איכא מ"ד יש אם למסורת, אלא דמההיא תירוצא דסליק לטטפת ולטוטפות סליק נמי להאי כן נ"ל.
